החלטה בתיק בש"פ 2510/05

1.        בפניי בקשה להארכת מעצר שלישית בתשעים יום או עד למתן פסק-דין, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: החוק). כנגד המשיבים הוגשו שני כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב המייחסים להם עבירות רצח וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי הנטען בכתבי האישום, קשרו השניים קשר לרציחתו של חנניה אוחנה המנוח ולאחר מכן רצחוהו. בפעם הראשונה בה תכננו לבצע את המעשה לא הוציאו תכניתם אל הפועל, כיוון שהמנוח היה מלווה באדם נוסף. למחרת המתינו לו פעם נוספת, יצאו מהרכב והמשיב 2 ירה בו מספר פעמים בפני אשתו, בעוד המשיב 1 מצית את הרכב הגנוב בו הגיע למקום, על מנת לטשטש את עקבותיהם. כעבור זמן נפטר אוחנה כתוצאה מהירי.

2.        יחד עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ח' כבוב) החליט על מעצרו של משיב 1 ביום 9.3.04 ועל מעצרו של משיב 2 ביום 7.9.04 (השופטת נ' אוהד). ביום 26.10.04, החליט בית משפט זה (השופטת מ' נאור) להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים מיום 29.10.04. לגבי שניהם קבע בית המשפט כי המעשה מצביע על מסוכנות תוך שציין כי להגנה תרומה בהתמשכות ההליכים.

           ביום 23.1.05 הורה בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין), בשתי החלטות נפרדות, על הארכת מעצרם של המשיבים ב-60 יום מיום 27.1.05. אשר למשיב 1, ציין השופט רובינשטיין, כי "חלה התקדמות ממשית בתיק" ואילו לגבי המשיב 2, צוין שעל התביעה לפעול לקביעת מועדי דיון בהם יישמעו העדים שאינם כרוכים במגבלות הלכת קינזי.

המשיב 1

3.        באי כוחו של המשיב 1 מיקדו את השגותיהם בנושא התנהלות משפטו של המשיב 1. על פי הנטען, ניהול המשפט נמצא בראשיתו, שמיעתו הופסקה בשל שבתון של חלק משופטי ההרכב ומשחודש, מתוך 13 מועדים שהוצעו לתביעה לשם קביעת מועדי דיון, הסכימה זו האחרונה למועד אחד בלבד. עובדה זו, כמו גם יומנו העמוס של בית המשפט מביאים למסקנה, כי משפטו של המשיב 1 צפוי להמשך עוד חודשים רבים. בהקשר זה העלו באי כוחו של המשיב 1 את הטענה, כי סעיף 62 לחוק, שעניינו בסמכות בית המשפט העליון להאריך את המעצר עד תום ההליכים, אינו חוקתי שכן, אינו מגביל את מספר הפעמים בהם מוסמך בית המשפט להורות על הארכת המעצר כאמור. הארכת מעצר בזו הפעם משמעה לטענתם, הארכות מעצר נוספות.

4.        אכן, מעצרו של אדם משמעו שלילת חירותו, שהיא החשובה שבזכויותיו וזאת בטרם הופרכה חזקת חפותו. הכלל הוא, איפוא, כי כל אדם זכאי להיות חופשי ואילו מעצרו הנו החריג. על אחת כמה וכמה, כפי שנטען על ידי באי כוחו של המשיב 1 ובצדק, הארכת מעצרו של אדם מכוח סעיף 62 לחוק הנה בחזקת "חריג לחריג" (ראו גם: בש"פ 6764/04 מדינת ישראל נ' יוסף מלכה (טרם פורסם, ניתן ביום 1.8.04); בש"פ 4734/04 מדינת ישראל נ' פארס טבאג'ה (טרם פורסם, ניתן ביום 1.6.2004)) ולכן סמכות זו הוקנתה לשופט בית המשפט העליון בלבד. ברוח הדברים, אם תרצה לומר שהארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים אינה מעשה שבשגרה ותיעשה במקרים נדירים וחריגים, על אחת כמה וכמה הארכת המעצר השנייה, ומקל וחומר, הארכות המעצר הבאות אחריה. אף על פי כן, בית משפט זה לא נמנע בעבר מלהפעיל את סמכותו זו מקום בו סבר, כי נסיבות המקרה מצדיקות את מעצר הנאשם מספר פעמים לא מבוטל, בהתקיים הוראת סעיף 21 לחוק (ראו: בש"פ 2944/04 מדינת ישראל נ' שושנה ארז, (טרם פורסם, ניתן ביום 30.3.05)).

5.        כפי שצוין בהחלטת השופט רובינשטיין, אין מקום למחלוקת סביב מסוכנותו של המשיב 1. הוא הואשם בעבירת רצח ולכן מתקיימת בעניינו הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(1). כמו כן, כפי שצוין בשתי ההחלטות הקודמות שניתנו על ידי בית משפט זה, המשיב 1 נטל חלק בחמורה שבעבירות הקבועות בחוק העונשין, תוך כדי שיתוף פעולה נחוש להוצאתו לפועל של הקשר אותו קשר עם המשיב 2. עובדה זו, בשילוב עם עברו הפלילי המכביד של המשיב 1, היוו בסיס למעצרו של המשיב 1 בתחילה ואין באלו כל שינוי המצדיק את שחרורו.

           לנוכח האמור, דומה שטענותיו של המשיב 1, ובמידה רבה טענותיו של המשיב 2 אליהן אתייחס להלן, עניינן במשך התנהלות ההליכים במשפטו. בעניין זה מצאתי טעם בטענות באי כוחו של המשיב 1. לאחר תום מעצרו הסטטוטורי נעצר המשיב 1, כאמור, לתשעים ימים נוספים. החל ממועד זה התקיימו בעניינו כאחד עשר ישיבות בלבד. כמו כן, נקבעו שלוש ישיבות נוספות לחודשים הקרובים אולם, לטענת באי כוחו של המשיב 1, לפחות חלק מישיבות אלו עשויות להימשך זמן קצר ולא יתפרשו על יום דיונים מלא בשל העובדה שתחילתם נקבעה לשעה 11:30. מעבר לכך, מהודעת בא כוחו לבית המשפט מיום 22.3.05 עולה, כי אין בידי ההרכב מועדים פנויים נוספים לקביעת המשך שמיעת התיק בכל תקופת המעצר המתבקשת על ידי התביעה.

           מהדברים עולה קושי ממשי בכל הנוגע לניהול ההליך. דומה, כי הדברים אינם משתלבים עם הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 והתכלית המונחת בבסיס סעיף 61 לחוק שעניינו שחרור נאשם שמשפטו טרם הסתיים בעבור תשעת חודשי מאסרו הראשונים (ראו החלטתי בבש"פ 2511/05 מדינת ישראל נ' תאבת גרה (לא פורסם, ניתן ביום 17.3.05)). איני יכולה שלא לציין שאף לנוכח המציאות בה בתי המשפט מתקשים לקיים את הוראת הסעיף כלשונה בשל העומס על יומנו של בית המשפט, התנהלות ההליך המשפטי במקרה דנן רחוקה מלהשביע רצון.

           מהדיון שהתנהל בפניי, נראה שהסיבות להימשכות ההליכים רבות ומגוונות. חלקן נובעות, כאמור, מאילוצי ההרכב בפניו נשמע הדיון, חלקן נובעות ממגבלות התביעה להסכים למועדים שהוצעו על ידי ההגנה (שלושה עשר במספר) וחלקן נובעות מחילופי סנגוריו של המשיב. הנה כי כן, מסתמנת אפשרות סבירה ביותר שמשפטו של המשיב 1 לא יסתיים במהלך תקופת הארכת מעצרו. לדאבוני, דומה שקריאתו של השופט א' רובינשטיין, בהחלטותיו, לפעול לקביעת מועדים נוספים לשמיעת התיק לא סייעה לשינוי מהותי בניהול ההליך. ניהול ההליך, כמתואר, עשוי להוות שיקול כבד משקל שעה שבית המשפט מתבקש להאריך שוב את מעצרו של הנאשם, ואף להביא לשחרורו של הנאשם למעצר בית על אף מסוכנותו והחשש להימלטותו מהדין (ראו: בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' יעקב (ישה) ישייב (לא פורסם, 24.12.02); בש"פ 5070/01 מדינת ישראל נ' הרוש (לא פורסם, ניתן ביום 8.7.01); בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, ניתן ביום 1.4.03)). אולם, מבלי להקל ראש בשיקול זה, יאמר כבר עתה כי אין זה שיקול בלעדי ואין בכוחו להטות בהכרח את הכף לטובת שחרור הנאשם ממעצר. ההכרעה בעניין הנה פרי איזונם של כלל השיקולים העומדים בפני בית המשפט ותלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. לפיכך, יכול שבית המשפט יורה על המשך מעצרו של נאשם, גם אם מצא שמשפטו מתנהל שלא בקצב הרצוי (בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' ויטלי אברמוב (לא פורסם, ניתן ביום 31.12.2005); בש"פ 1938/05 מדינת ישראל נ' מיכאל נסימוב (לא פורסם, ניתן ביום 7.3.2005); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' עינאד אבו עסא (לא פורסם, ניתן ביום 5.3.2003)).

6.        במקרה דנן, לאחר ששקלתי את השיקולים השונים - אופן ניהול משפטו של המשיב 1, חומרת העבירה בה הוא מואשם, נסיבות ביצועה ועברו המכביד הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מנוס אלא להורות על המשך מעצרו של המשיב 1 למשך תשעים ימים נוספים, וזאת למרות האמור בכל הנוגע לניהול משפטו.

           התוצאה אליה הגעתי היא הראויה בנקודת הזמן הנוכחית. מבלי לנקוט עמדה אשר לעתיד לבוא, ייתכן ובית משפט זה יתקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב 1 בעתיד, במידה ולא יהיה שינוי מהותי בכל הנוגע לשמיעת עניינו של המשיב בפני בית המשפט. אשר על כן, בתקופת מעצרו הנני מורה לתביעה לעשות כל שבידה ולפנות לבית המשפט לשם קידום ממשי של משפטו של המשיב. בטוחני, כי בית המשפט בפניו מתנהל הדיון יעשה כל שביכולתו לקידומו הממשי של המשפט, שינוי מחויב המציאות לטעמי, לרבות הוספת ימי דיונים מלאים בהם ישמע עניינו של המשיב 1.

המשיב 2

7.        בדומה לטענות המשיב 1, גם המשיב 2 מיקד טענותיו לאופן התנהלות ההליך בעניינו. דומה כי אין חולק לגבי מסוכנותו של משיב 2 לחברה. המעשים המיוחסים לו אף חמורים יותר מאלו המיוחסים למשיב 1 במובן זה שהוא החשוד לכאורה בביצוע הירי ממנו נפטר המנוח. בא כוחו של משיב 2 אף הוא משיג על קצב ניהול משפטו של המשיב. בעניינו של המשיב 2 התקיימו רק שתי ישיבות במהלך מעצרו הסטטוטורי. כמו כן, נקבעו ארבעה מועדים נוספים, כולם במהלך חודש אפריל, במהלכם צפויים להישמע עדים שאינם קשורים לעדותו של המשיב 1.

8.        להבדיל מעניינו של המשיב 1, העיכוב במשפטו של המשיב 2, מקורו בהלכת קינזי הידועה (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477). כידוע, על פי הלכה זו לא יעיד נאשם במשפטו של שותפו לדבר העבירה בה הואשם, אלא לאחר מתן גזר הדין במשפטו שלו (ע"פ 194/75 הנ"ל, בעמ' 480).

           מספר טעמים מרכזיים עומדים בבסיס הלכת קינזי. האחד, החשש מפני הפללתו של הנאשם על ידי העד, וזאת על ידי השחרת פניו של הנאשם וניסיון לצמצום אחריותו שלו במעשים. הטעם השני עניינו בתמריצו של השותף לדבר העבירה להעיד נגד הנאשם, וזאת מתוך ציפייה לזכות באהדתה של התביעה, אשר תביא לשיפור מצבו בהליך המתנהל נגדו. נימוק נוסף העומד בבסיס ההלכה נוגע לחשש מפני צמצום היקף החקירה הנגדית מטעם הנאשם, וזאת בשל השימוש האפשרי בחיסיון מפני הפללה עצמית על ידי שותפו המעיד במשפטו. אף על פי כן, לצד יתרונותיה של הלכת קינזינתקל בית משפט זה פעמים רבות במקרים בהם מתארך משפטם של נאשמים פרק זמן ניכר, אך משום הצורך ליישם את ההלכה שנפסקה. קושי זה, בין היתר, הביא בעבר לקריאה לבחון מחדש את הגיונה של ההלכה (בג"צ 6319/95, 6836/95 יוסף חכמי נ' דוד לוי, פ"ד נא(3) 750, 756; ע"פ 67/85 עבייד נגד מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 391, 400; בש"פ 5899/00 זיו איוורקין נ' מדינת ישראל(לא פורסם, ניתן ביום 25.10.2000)) ובפועל, אף למגמת כרסום בהלכה (ראו למשל: בג"צ 6319/95 הנ"ל בעמ' 760 ואילך; ע"פ 1774/02 שמעון קדוש נ' מדינת ישראל(לא פורסם, ניתן ביום 20.11.2002)).

           כשלעצמי, אף אני סבורה, כי ייתכן והתועלת המונחת בבסיס הגיונה של הלכת קינזיאינה עולה על החסרונות הטמונים בה, חסרונות כגון הקושי הטמון בהימשכותו של ההליך המשפטי של אחד הנאשמים, עד למתן גזר דינו של שותפו והחשש הנובע ממניעת עדות מרכזית מפי אותם עדים העשויים לתרום תרומה מהותית בכל הנוגע לבירור המקרה המונח לפתחו של בית המשפט. תקוותי היא שעוד יזדמן לבית משפט זה לשוב ולבחון את הלכת ע"פ 194/75 הנ"ל על כל היבטיה, יתרונותיה והקשיים העולים מיישומה.

9.        במקרה דנן, שוב אנו עדים לתופעה בה נתקל בית משפט זה במקרים רבים בעבר. משפטו של המשיב 2 קשור בטבורו לזה של המשיב 1 וזו אחת הסיבות המרכזיות להתמשכות ההליכים הצפויה בעניינו. אומנם, המשיב 2, כמו גם שותפו, המשיב 1, מסוכן ומיוחסת לו החמורה שבעבירות הקבועות בחוק העונשין אולם, בכך אין כדי להקהות את הקושי הנובע מהתמשכות משפטו, הנגרם בין היתר בשל יישומה של הלכת קינזי. אשר על כן, יש ליתן את הדעת לכך שהחשת ניהול משפטו של המשיב 1 תשפיע באופן ישיר גם על מועד סיום משפטו של משיב 2. על כן, הדברים המובאים לעיל בכל הנוגע לניהול משפטו של המשיב 1, נכונים לפחות במידה זהה בכל הקשור לניהול משפטו של המשיב 2. יחד עם זאת בסיכומם של דברים, ומהטעמים שהובאו גם לגבי משיב 1 איני רואה מנוס מהארכת מעצרו של המשיב 2 נוכח מסוכנותו הרבה.

           אשוב ואציין, כי איני משוכנעת כי המשך ניהול ההליכים בעניינם של שני המשיבים באופן דומה לזה בו נוהלו עד לכתיבת שורות אלו, יאפשר את המשך החזקתם של המשיבים במעצר אף לאחר תום תקופת המעצר הנוספת המתבקשת. בשים לב לאמור לעיל, אני מורה להעביר עותק מהחלטתי זו לנשיא בית המשפט המחוזי על מנת שינקוט בצעדים המתאימים שיבטיחו קביעת מועדים נוספים וקרובים, שתכליתם ניהול אינטנסיבי של המשפט.